כבר מהפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", אנו קוראים על המורכבות ביחסים של אחיהם. גם המשפחה של יעקב אבינו יש ענייני אחים- אחים מאב ומאם, אחים מאב, אחים ילדי השפחות ואחים ילדי האמהות. מי שיש לו אחים יודע כמה לא פשוט להיות אח או אחות. אחים יכולים להיות חברים ויכולים שונאים, יריבים, עוזרים ותומכים.
היחסים של יוסף ואחיו הגיעו לנקודה הקיצונית ביותר – האחים מנסים להרוג את יוסף, להיפטר ממנו, למכור אותו. יוסף מושלך לבור ונאבד ממשפחתו לשנים רבות. בתקופה הזו אין בכי. האחים לא בוכים, אפילו יוסף לא בוכה, הוא מתאפק.
כשיוסף והאחים נפגשים במצרים ידרשו כמה פגישות, עד שיוסף יתגלה לאחיו כאחיהם האובד. פגישות אלו מעוררות את הבכי של יוסף. האחים לא בוכים. כשיוסף ובנימין נפגשים שניהם בוכים, ושאר האחים לא בוכים. בנימין ויוסף הם אחים מאב ומאם, ובנימין לא היה שותף לעוול שנעשה ליוסף, אין לו רגשות אשם כלפיו.
יוסף בוכה ובבכיו יש הרבה רגשות – הקלה, סליחה, השלמה, צער, כעס. אם נעיין בין השורות נראה שהאחים האחרים לא בוכים וגם לא מבקשים סליחה מיוסף. הם מבקשים שלא ינטור להם.
למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "זה יגמר בבכי"? למה אי אפשר לסיים את המשחק לפני הבכי?
לפעמים המשחק, התחרות והקנאה מתערבבים ביחד. הבכי של הילדים-אחים מסמן את הגבול – את החלק של האחווה, הכיף, הצמיחה ההדדית, ומצד שני את הקנאה והתחרות.
ילדים צעירים משחקים-רבים ובוכים, והרבה פעמים נראה שהבכי מסמן את סיום האינטראקציה. אבל זה לא נכון. הבכי מסמן את נקודת ההתפתחות ביחסים בין האחים, ומשם יש בחירה לכל אחד מהם איך להמשיך.
יוסף ואחיו נפגשים במצרים. כעת יוסף חזק מאחיו, לאן יתפתחו היחסים כעת?
ליד שולחן השבת נדבר על ההבדלים בין אחים לבין חברים. נזכר בפעמים שבכינו וננסה להבין למה בכינו, האם זה היה בכי של עלבון וכעס, או בכי של התרגשות, בכי של הקלה, של שמחה, או של חוסר אונים. ומה הרגשנו אחרי הבכי, ומה אנחנו מרגישים עכשיו. שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה
יעקב ועשו אחים. בין אחים יש הרבה רגשות. אחים הם לא כמו הורים או בעלי סמכות (יש תרבויות שבהן מכבדים מאד את האחים המבוגרים, כמו בתרבות האתיופית), אחים הם לא רק חברים, כי הם ממש מהמשפחה שלנו. כשאנחנו צעירים – האחים שלנו הם כורח המציאות, כמו קין והבל, כמו ישמעאל ויצחק – נולדנו לאותם הורים, ואנחנו צריכים להסתדר אחד עם השני. כשאנחנו מתבגרים האחים יכולים להפוך לחברים טובים מבחירה שלנו, שהיא נוספת על ה"בחירה" הביולוגית. כך עשו משה ואהרון.
נשים לב שמשה ואהרון הם דוגמא לאחים שמכבדים ושמחים זה בהצלחתו של זה, למרות שהם לא גדלו ביחד. אהרון גדל בבית עמרם ויוכבד, ומשה גדל בבית פרעה. גם משה וגם אהרון היו יכולים להיות יותר חברים מאשר אחים, אך התורה והמדרש מדגישים את קשר האחוה שלהם – קשר האחים הביולוגי על פני הקשר החברי/נפשי.
בפרשת השבוע נקרא על פגישתם של יעקב ועשו – אחים שלפני עשרים שנה רבו והתחרו ביניהם, ומה יהיה כעת? האם יהיה אחים-שונאים, האם יהיו אחים מכבדים?
מצד אחד הם עדיין לא התפייסו מהמריבה הקודמת, מהצד השני, כבר עבר כל כך הרבה זמן – אולי אפשר פשוט להתחיל מההתחלה?
המדרש מציין שני רגשות עזים ביחד לאחים – שנאה (עם קנאה) ואהבה (ועם אהבה גם חיבה וכבוד). השנאה – בלשון יחיד, מיוחסת לאדם הבודד "קין שנא להבל" – אין הדדיות. אין צורך בשניים כדי להרגיש שנאה. האהבה – בלשון רבים, "אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה וּמְחַבְּבִין זֶה לָזֶה ". ברגשות חיוביים יש הדדיות.
לפני הפגישה של יעקב עם עשו, יש ליעקב רגע מאד בודד " וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ" (לב,כה). כשיעקב לבדו הוא צריך לקבל החלטה האם לפגוש את אחיו מתוך שנאה, שהרי בגללו נאלץ לברוח ולחיות הרבה השנים הרחק ממולדתו ומבית אביו, או האם יפגוש את אחיו מתוך אחוה?
גם עשו צריך לקבל החלטה דומה, ועד רגע הפגישה עצמה, אנחנו לא יודעים וגם האחים לא יודעים מה יהיה. ואז עשו אומר "אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ" (לג,ט). והמילים האלו מסכמות את הכל ומאפשרות לאחים להמשיך הלאה.
ליד שולחן השבת נבקש מכל אחד מבני המשפחה לספר משהו שלמד מאחיו או מאחותו, או על חוויה
משותפת מיוחדת עם אח או אחות. אני מציעה שההורים יתחילו, כדי לתת השראה לילדים. שבת שלום ואחוה, מגילי והמשפחה
בשנה שעברה הילדים הכינו מצגת שהמחישה את המתח בפגישה בין האחים. הנה השולחן של השנה שעברה:
פרשת ויצא מספרת את סיפור יציאתו של יעקב מהאהל החם והתמים של ההורים. לאן יגיע יעקב? אם נתבונן בחיי האבות נראה שכל אחד מהם מלמד אותנו הליכות עולם הזה – ומתוך ההליכות – הלכות.
ה"ויצא" של אברהם אבינו התחיל כבר בילדותו. אברם הילד שומר בחנות הפסלים של המשפחה. בעולם שבו עובדים עבודה זרה, חזנות פסלים היא מקור פרנסה. אשה מגיעה לחנות ומביאה מנחת אוכל לפסלים. אברה הילד שואל מכוח ההגיון החקרני של ילדים – כיצד פסל אוכל אם הוא דומם? ומשם מפליג לתובנות האמונה בא-ל בורא עולם. הוא הורס את הפסלים ואת פרנסת המשפחה, ובאופן אירוני (מוקדם לגילו) ממציא סיפור שבו הפסלים רבו על מנחת האוכל. זה הילד שיגדל להיות מכניס אורחים – האדם שנדע על התפריט שהיה מגיש לאורחיו – עגל בחמאה ועוגות. אב-רהם – תפקיד האב המזין באוכל גשמי ורוחני. מאברהם אבינו אנו לומדים – הלכות אכילה.
גם יצחק אבינו התמודד עם "ויצא" משלו. בילדותו הוא נחשף לישמעל אשר "מצחק" (בראשית כ"א,ט), מעשה אשר מוביל לגירושו מהבית, שכן ישמעל מצחק באופן "לא נכון" או "לא יאה" (אני ממליצה להסתכל בפרשנים). יצחק לעומת זאת כן יודע לצחק נכון:
יצחק יודע ליצור אינטימיות אמיתית בין איש ואשתו, בין אדם ואלוהיו, בין האדם וארצו – יצחק הוא עובד אדמה בשונה מאביו ובנו רועי הצאן.
יעקב אבינו – עד פרשה זו יעקב חוסה באוהל החמים והתמים של הוריו. אפילו כשהוא מרמה (את אביו ואת אחיו) הוא בעצם ממלא הוראות, ולא יוזם.
יעקב מוברח מבית הוריו. הוא לא היה בורח אלמלא רבקה היתה שומעת את כוונותיו של עשיו להרוג אותו לאחר מות אביהם (שימו לב שיצחק יחיה עוד עשרים שנה, יעקב היה יכול להשאר לבטח בכנען), הוא לא היה יוצא מכנען אלמלא אביו הורה לו ללכת לחרן על מנת למצוא אשה מבנות המשפחה.
ביציאתו מבאר שבע יעקב נמצא בנקודה של שפל נוראי – הוא בודד, הוא חסר כל (על פי המדרש), הוא מנותק ממשפחתו.
יעקב לן על האדמה – לא ישן, כי שינה זה משהו שעושים במיטה. לינה – במקום שהוא לא הבית. זו הפעם הראשונה שהתורה מספרת לנו על שינה. אדם הראשון ואברהם אבינו – נרדמו או הורדמו, הקב"ה הפיל על אדם הראשון תרדמה על מנת שיוכל לברוא את האשה, ועל אברהם כדי לאפשר לו את נבואת ברית בין הבתרים. תרדמה זה משהו שנופל על הרגע. שינה – זו הפעולה שאדם עושה כדי…למה ישנים?
'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' –
זו שינה. וכי שינה טובה מאד? אלא מתוך שאדם ישן קימעא, הוא עומד ויגע בתורה הרבה. ואף שהשינה היא הפסקה בפעילות השכלית, הרי היא נחוצה לבריאות הגוף, ולפיכך אם שם על ליבו שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהא נפשו ישרה לדעת את ה', והוא ישן כדי שתנוח דעתו עליו, וינוח גופו כדי שלא יחלה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. (רמב"ם)
השינה מטרתה לחזק את בריאות הגוף. במצב עירות ישנו חיכוך מתמיד בין הנשמה לבין הגוף. בין הרצונות הטבעיים, הארציים, התאוותניים לעיתים של האדם, לבין הרצון הגבוה של נשמתו. החיכוך הזה מעייף, לכן אנחנו הולכים לישון. שימו לב שצדיקים ואנשים שעוסקים כל היום במשהו שהוא ייעוד שלהם מתעייפים פחות, כי יש הלימה בין הנשמה והגוף. הלילה הוא בעצם ההתחלה…אנחנו מתחילים את היום בשינה, וכדי להתחיל יום חדש אנו חייבים להשאיר מאחורינו את היום הקודם, את הכאבים, העלבונות, הכעסים וכל מה שמכביד. זה מה שיעקב אבינו מלמד אותנו בכל שהוא הולך לישון ביציאתו מבאר שבע ופניו לחרן – קריאת שמע של ערבית
המלאכים שעולים ויורדים משתוממים כשהם רואים את יעקב. המלאכים יודעים שיעקב בשמיים זה – ואוו! זה אבי האומה, הבן של יצחק, הנכד של אברהם. ממנו יצאו 12 שבטים, על שמו יקרא עם ישראל. הם מסתכלים ואומרים : זה יעקב? זה? זה שאין לו כלום, ששוכב על הארץ? שהוא כזה לבד, אחד שבורח? האיש שנראה הכי עלוב באזור?
והם עולים ויורדים. הם בודקים זה – יעקב שאנחנו יודעים איך הוא יהיה, וזה יעקב כמו שהוא עכשיו. זה אותו יעקב? הוא יוכל להגיע לזה? והתשובה היא כן. ה' אומר ליעקב, אתה תהיה יעקב כמו שאתה רוצה להיות, כמו שאתה חולם להיות, כמו שאני תכננתי שאתה תהיה, כמו שראוי להיות הבן של אברהם ויצחק. עכשיו לילה, עכשיו הזמן הכי מפחיד והכי קשה, אבל אחרי הלילה יהיה יום , יהיה אור ואז אתה תקום ועם עבודה קשה וסיעתא דשמיא תהיה יעקב כמו שאתה יכול להיות. יש לך תקוה. (על פי הרצאה עלפרשת השבוע מפי פרופ' חביבה פדיה)
יעקב אבינו מלמד אותנו לישון ולחלום. יעקב יקום בבוקר – הוא יקיץ, ביקיצה טבעית שהיא סיום השינה (לא התעוררות, שהיא בכפיה), הוא יזכור את החלום, הוא יזכור את התקווה והוא ילך לחרן.
בחרן הוא יהיה יעקב, יעקב שעוקף את הכללים, יעקב שמעקם את הכללים, לא כי הוא תם שעושה מה שאומרים לו, אלא משום שזה מה שהוא צריך לעשות. אחרי הוא ישיג את חלומותיו, הוא יזכה בחלום נוסף, חלום החזרה לארץ כנען.
אני מצרפת את תמונת שולחן השבת של פרשת "ויצא" של השנה שעברה שעסקה בחלום יעקב. עם הילדים נוכל לשוחח על הפתגם "הכי חשוך לפני עלות השחר", על שינה ועל חלומות.
וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן,
וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'
עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה (בראשית כד,א)
ר' עובדיה ספורנו, פסוק ל"ה:
ד"ה על כן קראה שמו יהודה: … ונראה שהיו כל אלה שמות של קדמונים, כמו שמצינו קודם לזה… והיו בוחרים מהשמות הקודמים את הנופלים על לשון המאורע.
כשתינוקת נולדת מיד אנחנו שואלים – ואיך השם שלה, ואיך יקראו לה? עוד כשהתינוקת ברחם, אנו תוהים ומנסים לנסים – באיזה שם יבחרו ההורים?
בפרשת ויצא נולדים הילדים של יעקב – ראובן, שמעון, לוי, יהודה, דן, נפתלי, גד, אשר, יששכר, זבולון, דינה ויוסף (בנימין טרם נולד). האמהות נותנות את שמות לילדים וגם מוזכרת הסיבה לבחירה בשם. יהודה – לאה בוחרת את השם הזה כאמירת "תודה" לה' על לידת הבן הרביעי.
ליד שולחן השבת נעיין בפרשה – ספר בראשית מפרק כט' פסוק לב' ועד פרק ל' פסוק כ', ונגלה את השם והסיבה של כל ילד. הילדים שבבגרותם יהפכו לשבטי ישראל. ליד שולחן השבת נשאל את ההורים שלנו ונספר : מה פירוש השם של כל אחד, ולמה נבחר השם הזה עבורו – קרוב משפחה, מאורע, תכונה.
מדרש תנחומא, פרשת ויקהל:
אתה מוצא שלושה שמות נקראו לו לאדם:
אחד מה שקואים לו אביו ואמו,
ואחד מה שקורים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו;
טוב מכולם – מה שקונה הוא לעצמו.ונשאל את עצמנו, ומי שירצה גם ישתף -כיצד קוראים לו אחרים (החברים, המורים), וכיצד היה רוצה שיקראו לו "שם שקונה לעצמו" היום או בעתיד.
יעקב רחל ולאה וילדיהם יוצאים למסע מחרן לארץ כנען בגניבה. הם מחכים להזדמנות שלבן, אביהן של לאה ורחל לא יהיה בסביבה והם עוזבים את ביתו. זו עזיבה לתמיד, ולכן ברור מדוע לבן נרעש ונפגע כאשר הוא מגלה שבנותיו נכדיו וחתנו נעלמו. לבן רודף אחרי יעקב וכאשר הוא משיג אותו השיחה ביניהם עוסקת בכמה הנושאים. אחת הטענות של לבן היא שיעקב גנב ממנו את התרפים שלו. התרפים שמשו לעבודה זרה? מדוע שיעקב יגנוב תרפים? יעקב לא לקח את התרפים, רעיון השימוש בתרפים זר לו מאד ולכן הוא כועס במיוחד כאשר מאשים אותו בלקיחתם. אולי בגלל הוא הוא מקלל את מי שכן לקח אותם. הכתוב בפרשה מגלה לנו מי באמת לקחה את התרפים…
וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: …עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה–נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם….וְרָחֵל לָקְחָה אֶת-הַתְּרָפִים, וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל–וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם; וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת-כָּל-הָאֹהֶל, וְלֹא מָצָא. כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת)- למה הדבר דומה, לרועה שראה את הזאב שנכנס לחטוף כבש, נטל אבן וזרק בזאב, והלך בכבשו. וכך יעקב – קילל והיה סבור שהוא מקלל ללבן ולא היה יודע שקללתו הולכת על כבשתו. (מדרש אגדת בראשית)
למה רחל לקחה את התרפים? בכך דנו פרשנים שונים ואני ממליצה ללכת לקרוא בהם. עם זאת נראה בין שורות הפסוקים שלבן הבין שהתרפים אצל רחל, וכדי למנוע את השערוריה שהיתה פורצת אם יעקב היה מגלה זאת, הוא מחל על כבודו "ולא מצא" (מי שרוצה להפליג למחוזות ממש רחוקים של פרשנות יכול לנסות לקשור את "ולא מצא" של לבן ל"מצא אשה מצא טוב" מספר משלי).
ליד שולחן השבת נדבר עם הילדים על "שגגה שיוצאת מפי השליט" – על הנטיה האנושית להוציא פסק לפני שביררנו, חקרנו ושאלנו את כל הפרטים. כמו כן נוכל לדבר על המורכבות של חיים במשפחה שבה יש אמונות שונות, כמו יעקב ורחל שהאמינו באל אחד , אך דרו עם לבן עובד האלילים. כיצד חיים יחד כאשר יש אמונות שונות?
נשים לב לכך שיעקב ולבן כורתים ברית ובונים גלעד – גל של אבנים. בניגוד לחומה או לקיר שבהם האבנים מהודקות זו לזו ואי אפשר לעבור ביניהן, אבני הגל הן מפוזרות ויש בהן סדקים, ניתן להציץ ביניהן ואולי אפילו לפלס דרך צרה. יעקב ולבן מקימים גל אבנים ולא קיר, כי בית יעקב ימשיך להיות מאז ועד היו בשיח עם העולם ולא מנותק ממנו.
מצד אחד – תשפ"ד, התחלנו שנה חדשה. מצד שני – האזינו, הנה מסיימות את חמשת חומשי תורה. כך השנה החדשה והשנה שעברה מתחככות עוד קצת זו בזו, להזכיר לנו שאין דיכוטומיה, שיש חפיפה, מעין לחיצת יד, או חיבוק, תלוי כמה קשה לכם להיפרד מהשנה הקודמת.
מצורפים שני פוסטים מהשנים הקודמות:
1. הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי (דברים לב,א) – בפוסט הזה על השמיים והארץ בהקבלה לאיברי האדם השמימיים והארציים. ובמיוחד על חוש השמיעה.
2. וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְדַבֵּר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה-הַזֹּאת–בְּאָזְנֵי הָעָם (דברים לב,מד) – בפוסט הזה על הקונספט של שירה ומאפייניה המיוחדים – מילים, דימויים ומקצב.
אחרי הרבה שנים אתם פוגשים את הילד שהנהיג כנופיה שהציקה לכם, מה תעשו? איך תרגישו?
על השאלות האלו ועל עוד דיברנו, ענינו, חשבנו והתלבטנו במפגש ראש השנה של חבורת הסיפור והפרשה, בעקבות סיפור (אמיתי!) מהספר "ברוכה את – המחברת הסודית של סבתא ושלי" מאת עינבל וייסמן. כיוון שעינבל ואני חברות, ידעתי גם מה סוף הסיפור ומה קרה כשעינבל והילד המציק נפגשו אחרי כמעט 40 שנה.
הספר עצמו אינו מיועד לילדים, אך ניתן לדלות ממנו סיפורים ולהתאים אותם לקהל הצעיר.
פרשת וילך היא פרשה קצרה מאד, בסך
הכל שלושים פסוקים. זו פרשת הפרידה של משה מעם ישראל.
בפרשה זו משה מצווה את עם ישראל על
מצוות הקְהֵל. מצווה להתאסף כל העם בעליה לרגל בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה ולשמוע
קריאה בתורה (עוד
על מצוה זו בדברים שכתבתי בשנה שעברה).
למעמד הקהל מגיעים כולם, והתורה מפרטת – האנשים, הנשים, הטף
והגֵר.
מפרש האבן עזרא: למען ילמדו. גם בשבת.
כלומר גם בשבת יש מצווה על כולם להתאסף ולקרוא, לשמוע וללמוד דברי
תורה. אנו עושים זאת בבית הכנסת בתפילה ובקריאת התורה.
הפרשן רש"י מפרט: והטף. למה באו (חגיגה ג) לתת שכר למביאיהם.
ברור לנו שגברים ונשים מצווים להגיע
לבית הכנסת, אך מה הטעם להביא את הטף, את הילדים.
קודם כל זה ברור שאם גם הגברים וגם הנשים מגיעים לבית הכנסת, אז הם יביאו אתם את
הילדים שלהם, נכון?
(אולי זה לא מובן מאליו, אולי היה מקום לחשוב
שהגר אשר בשעריך, אולי העובדים הזרים של ימינו, ישכרו על מנת לשמור על הילדים שלא
יפריעו למעמד התפילה והלימוד של הבוגרים?).
רש"י מצביע על עניין מהותי –
הטף שבא למעמד הקהל בא משום שיש ציווי להביאו, ולא משום שלהורים אין בייביסיטר 😊
והשאלה שרש"י עוסק בה היא למה
מביאים את הילדים למעמד הקהל, ובימינו – לבית הכנסת.
תשובתו – לתת שכר למביאיהם. מהו השכר של ההורים המביאים ילדים לבית הכנסת?
הרי פעמים רבות בגלל הילדים ההורים לא יכולים להתרכז בתפילה או בקריאת התורה…
דיון משפחתי – מה עושים בבית הכנסת?
הורים – מה אתם עושים בבית הכנסת?
ילדים – מה אתם עושים בבית הכנסת?
הורים – האם בילדותכם הלכתם לבית
הכנסת, ומה עשיתם שם?
נראה שלכל אחד יש פינה משלו בבית
הכנסת. יש מי שמעדיף לפגוש אנשים-חברים. יש מי שמעדיף את התפילות בלחש ומי שמעדיף
את השירה בקול ביחד, ויש את מי שיושב ומקשיב, ואת מי שיושב ומסתכל.
הסביבה שבה אנו נמצאים משפיעה עלינו
בכל גיל, ולכן אין גיל שממנו מתחילים להגיע לבית הכנסת. החוויה של בית הכנסת היא חוויה
בכל החושים, ובכל גיל ובכל שלב בחיים היא נקלטת.
פירוש ה"שפת אמת": ועל זה הקושיא: טף למהבאין? כי בשכר טירחא שלהם אין תועלת.
ועל זה התשובה – לתתשכר. כי טרחת האב ורצונו להמשיך את טפיו לעבודתו יתברך הוא גורמת שכר שיתן השם יתברך הארה לבניו.
כלומר ההורים טורחים להביא את
ילדיהם לבית הכנסת, ושכרם הוא שהקב"ה נותן רצון וחשק ללימוד תורה ודבקות בה'
– לילדיהם.
כשהילד רואה את הטרחה של ההורים –
*לקום בבוקר לתפילה, במקום להישאר במיטה
ולהמשיך לישון עד מאוחר
*להתלבש יפה בבגדי שבת (ונעלי שבת ותסרוקת של שבת ותכשיטים 😊 )
*להכין קופסת פירות/ממתקים לבית הכנסת
הילד מבין שזה משהו חשוב, הילד מפנים שזו התורה שלו.
יש גיל חיוב במצוות, אבל אין גיל לאמונה ולבטחון בה'.
עשרה טיפוסים/מגזרים שונים נכללים בדבריו של משה וכל אחד מישראל מוצא את מקומו/הגדרתו.
ליד השולחן ננסה לאפיין את הטיפוסים השונים בעזרת המפרשים ובעזרת הפשט וכל אחד ינסה למקם את עצמו. האם מצאתם יותר משתי הגדרות אפשריות לעצמכם? האם את גם אשה וגם מנהיגה? זה אפשרי בהחלט, כיוון שמדובר גם בעשרה כוחות הנפש הפועלים בקרב כל אחד ואחת מאתנו .
נשים לב לחוטבי העצים ושואבי המים. מבחינת מעמד תעסוקתי הם לא שונים כל כך, שניהם עובדים בעבודה פיסית קשה. מבחינה מהותית מדובר בעבודות שונות. חוטב העצים עושה פעולה מלמעלה כלפי מטה – הנפת הגרזן, והוא מסיים את חייו של העץ. שואב המים עושה פעולה מלמטה כלפי מעלה, כאשר הוא דולה מים מהבאר (או מן הבור), וישתמש במים החיים כדי לקיים חיים.
משה נותן לעם ישראל כלל מפתח לקיים שמירת התורה וקיום מצוות:
אין צורך לחצות ימים, לקפוץ ממטוסים או לטוס גבוה בשמים כי לקיים מצוות. בעצם מה שאדם צריך הוא להיות הוא עצמו. לכל אחד יש את הכוונות שלו והרצונות שלו – בלב, ואת הדרך שלו להתבטא – בפה, ואת העשייה שלו.
רבינו בחיי מחלק את המצוות לשלושה סוגים – מצוות שעושים בלב (זוכרים את מצוות "ואהבת"?), מצוות שעושים בפה (כמו לברך ברכות, איסור רכילות, לאכול מאכלים כשרים) ומצוות שעושים בידיים (מי טרח לכבוד שבת? מי יבנה סוכה בקרוב?).
בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו.(פירוש רבינו בחיי על הפסוק).
השבת היא השבת האחרונה של השנה. זהו זמן של חשבון נפש – מה רצינו, מה עשינו ומה אמרנו השנה, ואיך נרתה שתראה השנה הבאה.
ליד השולחן נזכר ונספר במצוות שעשינו בלב, בפה ובידיים.
בפרשת השבוע מתואר מעמד ייחודי שנעשה בכניסתם של בני ישראל לארץ. במעמד זה עומדים הלוויים מול העם, השבטים עומדים מול שני הרים, הר גריזים והר עיבל. הלוויים אומרים את כללי האצבע של החברה המתהווה בכניסת העם לארצו, בדומה למורה האומרת את כללי ההתנהגות והשיח בכיתה בתחילת שנת הלימודים.
במפגש החבורה פתחנו בסבב שבו כל ילד וילדה אמרו את שמם ואת שם המחנכת או המחנך שלהם בשנה הזו. שוחחנו על המעמד המיוחד בהר גריזים והר עיבל, והמחשנו אותו בעזרת בובות פליימוביל. עסקנו בשאלה – מדוע חשוב להזכיר את הכללים בתחילת כל שנה?
מתוך הכללים המאמרים על ידי הלוויים, בחרתי לדבר על הכלל הבא: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:
הסברנו את משמעות המעשה "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר ". ראינו שהכלל הראשון מזכיר איסור עבודה זרה בסתר, ושוחחנו עך המשמעות של עשיית דברים בסתר. הילדים נתנו (מיוזמתם) דוגמאות לעוולות שנחשפו אליהם שמבחינתם נחשבו מעשים שנעשו "בסתר". חלק מהסיפורים ענו על ההגדרה וחלק לא. שוחחנו על ההבדל בין הלשנה ודיווח, ועל תחושת הבדידות של מי שנעשה לו עוול בסתר.
קראנו פרק מהסיפור של ג'וליאן מהספר "אוגי ואני". "אוגי ואני" הוא ספר נלווה לספר "פלא" מאת ר"ג פלאסיו, ומספר את סיפורו של אוגוסט, ילד שנולד עם עיוות בפניו המקנה לו מראה ייחודי המעורר רתיעה (ואף סלידה לעיתים) בעיני אנשים אחרים. אוגוסט (אוגי, בקיצור), מצטרף לבית הספר בכיתה ה', לאחר שלמד בחינוך ביתי ונאלץ להשתלב בחברת הילדים בבית הספר. ההשתלבות אינה קלה לילד בעל מראה יוצא דופן ומוזר, ואוגי חווה חברות, וגם נידוי, חרם והתעלמות. הספר "אוגי ואני" מפרט בהרחבה את סיפורן של שלוש מערכות יחסים של ילדים בסביבתו של אוגי. אחד הילדים הוא ג'וליאן. ג'וליאן נרתע מאוגי, וסולד ממנו בגלל המראה שלו. בספר "פלא" ג'וליאן מתנכל לאוגי, ובספר "אוגי ואני" אנו לומדים עוד על אישיותו של ג'וליאן ועל המניעים שלו. הפרק שקראנו עוסק במעשה מכוער של ג'וליאן שהיה כותב פתקים עם אמירות מרושעות ומכניס ללוקר של אוגי בעילום שם – בדיוק עונה על ההגדרה של "מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר ". שוחחנו על כך שהכאה אינה בהכרח פיזית, ויכולה להיות גם במילים ובמחוות.
בדקנו שהבנו את כוונת הפסוקים ואז הקראתי שלושה סיפורים.
הסיפור הראשון היה על ר' שמואל שמצא את תכישיטיה של מלכת רומי: מעשה היה בחכם אחד, ור' שמואל בר סוסרטיי שמו, שעלה לרומי. ובאותו זמן אבדה המלכה תכשיט אחד יקר שלה, ומצאה ר' שמואל, והוציאה המלכה כרוז במדינה שכל מי שימצא האבידה ויחזירה תוך שלשים יום יקבל סכום כסף מן המלכה, ואם יחזירנו אחר שלשים יום יתיזו ראשו, ור' שמואל המתין ולא החזיר לה התכשיט אלא לאחר שלשים יום. אמרה לו המלכה, האם לא היית במדינה ולא שמעת הכרוז שהכרזתי שכל מי שיחזיר האבידה אחר שלושים יום יתחייב ראשו למלכה. אמר לה, הייתי במדינה ושמעתי הכרוז, אמרה לו, ולמה לא החזרת לי התכשיט תוך שלשים יום, אמר לה: כדי שלא תאמרו שבגלל פחד הכרוז החזרתי האבידה, אלא מפני שכך צונו הקב"ה, והמלכה השתוממה לדבריו ואמרה: ברוך אלוהי ישראל, וזה שגזרה המלכה גזרה שאם יחזיר אחר שלושים יום יותז ראשו, כדי שלא ימצא המוצא פתח לעצמו לומר: אקח האבידה לעצמי, ואם יודע הדבר אחזירנה לאחר שלשים יום, ולכן קבעה זמן, אבל ר' שמואל רצה לקדש שם שמים, והחזירה אחר שלושים יום.
(תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ב, הלכה ה).
בעקבות הסיפור שוחחנו על המוטיבציה של ר' שמואל להחזרת האבידה ועל הפיתוי שכרוך במציאה של אבידה.
2. הסיפור השני היה מתוך הספר "הרפתקאות פלה בלי-זנב" מאת יוסטה קנוטסון בתרגום של בשמת אבן-זהר ז"ל. הסיפור עוסק בהרפתקאותיו של פלה, חתול ללא זנב, הנוסע עם בעליו ברכבת, והולך לאיבוד. חתולים ובני אדם שונים מנסים לעזור לפלה, ובסופו של דבר, הוא מוחזר לבעליו.
בעקבות הסיפור שוחחנו על המושגים סימנים ו"ייאוש בעלים", וכן על החוויה והרגשות הכרוכים באבדן ובהשבה.
3. הסיפור השלישי היה הפתיחה של הספר "מסין לסיני: עריסת הבמבוק" מאת אברהם שוורצבאום.
הספר מספר את סיפורם של הזוג שוורצבאום, יהודים אמריקאים, שאמצו תינוקת סינית בעת שהיו מרצים באוניברסיטאות בסין ובטייואן. בעקבות האימוץ של התינוקת והרצון שתהיה יהודיה מחזקים בני הזוג את זהותם היהודית. השיחה בעקבות הסיפור עסקה בכך שהחוויה של איבוד ומציאה או מציאה והשבה יכולה להיות חוויה יותר רחבה ובעלת הקשר משמעותי יותר מהחפץ בו מדובר, לפעמים זו הזדמנות לגלות משהו על סדרי העדיפויות והערכים שלנו.
מצוות השבת אבידה כוללת הוראת לא תעשה "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם" והוראת עשה "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם", והיא מהמצוות שהן בהישג ידם של ילדים. הסקרנות הטבעית של ילדים היא כלי נהדר לאימון "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם". הוראת "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם" היא הזדמנות לתרגל פתרון בעיות, יצירתיות במציאת בעל האבידה והשקעת מאמץ עבור מטרה חשובה ללא הפקת רווח אישי מלבד הסיפור הכרוך בקיום המצווה עצמה.
מצוות הקשורות למלחמה: שבי, פטור משירות, מחיית עמלק ועוד.
מצוות הקשורות לחיי המשפחה: חתונה, בן בכור, גירושין, ייבום וחליצה ועוד.
מצוות הקשורות לעבודה: מצוות טעינה, ריבית, היתר אכילת פועל מפירות הכרם, משכון, איסור הלנת שכר, לא תחסום שור בדישו ועוד.
וכן מצוות השבת אבידה, מצוות קבורה, מצוות שילוח הקן, מצוות מעקה לבית חדש, מצוות ציצית, דיוק במידות ומשקלות ועוד ועוד. שבעים וארבע מצוות.
בדף הפייסבוק יש תמונות נוספות הממחישות נושאים מהפרשה – מומלץ לבקר
בכל שנה אני מרגישה מסוחררת ממבחר המצוות ושואלת את עצמי באיזו מצווה אתעמק הפעם?
מצוות השבת אבדה שמופיעה בפרשה היא מצווה שאני מאד אוהבת. יש בה בהשבת אבדה משהו שמחבר בין אנשים ומביא שמחה.
אדם איבד משהו, ואדם אחר מצא את האבדה ומחזיר. בעצם, כדי לקיים את המצווה צריך שמישהו יאבד משהו, יחווה צער ואולי דאגה או געגוע. להשבת האבדה יש מצוות עשה (מצוה תקלח בספר החינוך "להשיב אבדה לישראל") ומצוות לא תעשה (מצווה תקלט בספר החינוך "שלא להעלים עיניו ממנה").
אין לנו הרבה מצוות שמתייחסות לתשומת הלב של האדם, או למחשבות שלו. הרי רק האדם עצמו יודע אם הוא באמת לא ראה משהו או מתעלם ממה שקורה.
תמונת השולחן מראה את בתי העיר ואת השדה. שני מקומות המוזכרים הרבה בפרשה. מה ההבדל בין העיר והשדה? בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, למדנו על שער העיר, שבו יושבים השופטים, ומשם מתנהלת העיר. בעיר יש כללים, בעיר יש אנשים שעוזרים, יש מערכת חוק וצדק. בעיר האדם לא לבד. בפרשה הקודמת קראנו גם על השדה ועל הבדידות הגדולה ביותר – מקרה שבו אדם מת בשדה, הוא נמצא לבדו, ואין איש שיודע מה קרה לו. גם בפרשת השבוע יש את המקרים הקורים בעיר ואת אלו הקורים בשדה. ההבדל בין העיר והשדה הוא, שבעיר – אדם שנעשה לו עוול או מרגיש מאוים יכול לצעוק לעזרה ולהניח שמישהו יבוא לעזרתו. בשדה, לעומת זאת, אין טעם לצעוק, כי אין מי שישמע.
אנחנו צריכים לשים לב שלפעמים נדמה לנו שאנחנו בעיר, כי אנחנו מוקפים באנשים, אבל באמת אנחנו בשדה, הלכנו לאיבוד, ומי ישמע אותנו? והאם מי שימצא אותנו יעזור לנו או יזיק (למבוגרים – בדקו בפרק כב פסוק כב, והשימוש בשורש מ.צ.א). קרה לכם שהרגשתם כל כך בודדים?
מצוות השבת אבדה עוסקת בהשבת חפצים, אבל אני קוראת אותה וחושבת שהרבה מהמצוות שמוזכרות בפרשה הן גם בבחינת להשיב אבדה, ובעיקר – לא להתעלם. לא להתעלם מהעני, ולא לתת לו ללכת לאיבוד בחובותיו, לא להתעלם מהאלמנה – לתת לה אפשרות ייבום או חליצה, לא להתעלם מצער של בעלי חיים (מצוות שילוח הקן ו"לא תחסום שור בדישו").
האם תוכלו למצוא דוגמאות נוספות?
אני רוצה לספר על מקרה של השבת אבדה שקרה לפני הרבה שנים:
לפני שלושים שנה בערך, כשהייתי ילדה אבא שלי חזר הביתה והיה מודאג. אבא שלי סיפר שהוא מלא דלק ברכב, ובזמן שהיה עסוק עם המשאבה, התגנב מישהו לרכב שלו וגנב לו את התיק. בתיק של אבא שלי היו כל מיני חפצים ובעיקר היה יומן הפגישות שלו. זה היה יומן אלקטרוני (אורגנייזר, למי שזוכר), ובו היו רשומות כל הפגישות שלו עם מטופלים, כי אבא שלי רופא. בלי היומן האלקטרוני שבו תאריכי הפגישות ומספרי הטלפון היה מאד קשה לחזור לעבודה סדירה. היומן האלקטרוני היה מכשיר מאד יקר וגם על זה אבא שלי הצטער. עכשיו הוא גם הפסיד את המכשיר היקר וגם יצטרך להשקיע זמן ומאמץ כדי לשחזר את המידע האבוד. באותם ימים לא היה אינטרנט ולא היה "ענן" לשמור בו את הנתונים.
נכון שהכי חשוב להיות בשמחה? אז ניסינו לעודד את אבא, ואני חושבת שזה עזר, אבל זו בהחלט היתה עוגמת נפש גדולה.
אחרי כמה ימים התקשר לבית שלנו איש וביקש לדבר עם אבא שלי. האיש שאל את אבא שלי מה השם שלו ואיפה הוא גר, ואז אמר לו כך: אני חושב שמצאתי את התיק שלך.
אבא שלי שמח ושאל אותו : מי אתה ואיך יש לך את התיק שלי, ואיך מצאת אותי?
האיש ענה לו כך: אני פועל זבל. התפקיד שלי הוא לנסוע עם משאית הזבל אל המזבלה ולחכות עד שהיא פורקת את הזבל שאספנו מכל העיר. היום, כשפרקנו את המשאית, שמתי לב לתיק יפה שנפל ממנה עם הזבל. התיק הזה היה יפה מידי בשביל שמישהו יזרוק אותו, אז החלטתי לבדוק מה יש בו. בתיק מצאתי את ארנק ובו תעודת הזהות שלך, לא היה כסף בארנק. כנראה שמי שגנב את התיק שלך לקח את הכסף וזרק את התיק לפח האשפה ברחוב. אז חיפשתי בספר הטלפונים (פעם לא היה אינטרנט, היו ספרי טלפונים, תשאלו את ההורים) ומצאתי כמה אנשים עם השם שלך והתקשרתי אליהם, עד שמצאתי אותך.
אבא שלי מאד התרגש ואמר לו: איפה אתה נמצא? אני אבוא לקחת ממך את התיק והארנק שלי. ואז הוא שאל את האיש: אולי מצאתי גם מכשיר שנראה כמו – וכאן הוא תיאר את היומן האלקטרוני (מכשיר מלבני שחור, עם מקלדת קטנה בפנים ומסך). האיש אמר לו: אין בתיק שמצאתי משהו כזה.
אבא שלי קצת הצטער שהיומן האלקטרוני לא נמצא.
באותו הערב האיש החזיר לאבא שלי את התיק והארנק שנמצאו.
הוא קיים מצוות השבת האבדה על שני חלקיה, ואף יותר מכך, שכן דברים שבזבל מקובל להתעלם מהם, אבל הוא לא התעלם אפילו מהזבל.
הסיפור עוד לא נגמר…
אחרי כמה ימים האיש התקשר שוב לאבא שלי ואמר לו: מצאתי מכשיר שנראה ככה וככה, האם זה המכשיר ששאלת אותי עליו מקודם?
אבא שלי מאד התרגש ואמר לו :זה נשמע בדיוק כמו המכשיר שלי! האם מצאת גם אותו? ואז האיש אמר לו ככה: כששאלת אותי על המכשיר הזה, הבנתי שהוא מאד חשוב לך. אז חזרתי לערמת הזבל, וחיפשתי בה, ומצאתי!
אבא שלי מאד התרגש. הוא נפגש שוב עם האיש והציע לו מתנה, הציע לו פרס. האיש עשה בשבילו משהו מאד יפה וטוב ועזר לו מעל ומעבר. תגידו, האם אתם הייתם מוכנים לחטט בערמות של זבל בשביל למצוא מכשיר בשביל מישהו שאתם לא מכירים?
האיש לא הסכים לקבל שום מתנה. הוא אמר לאבא שלי כך: אני השבתי לך את האבדה. אני רק מבקש שתספר לאנשים אחרים שהאנשים שעובדים בזבל הם
אנשים ישרים והגונים.
אני מאד אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא אמיתי. אני זוכרת את אבא שלי מדבר בטלפון עם האיש ואת ההתרגשות שלו, ואני זוכרת איך הוא סיפר לנו את הסיפור שוב מהתחלה ועד הסוף, ואני זוכרת את הבקשה של אותו איש, ולכן אני מספרת אותו לאנשים, כשאנחנו לומדים על מצוות השבת אבדה.
אשמח אם תכתבו לי על דברים שאיבדתם והחזירו לכם או שאתם מצאתם והחזרתם לאחרים.
.
שולחן ערוך לפרשה 