שולחן ערוך לפרשה

                                             פרשת ויחי / כתיבה: גילי כ"ץ   איור: עינבל ויסמן

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ (בראשית מ"ח, י'-י"א)

פרשת ויחי היא פרשה של סיכומים, של מבט לאחור – ושל מבט קדימה. יעקב עומד בסוף חייו, מברך, מסדר, מעביר מורשת. לסיכום היחסים של יעקב עם בניו מתווסף ממד נוסף, הדור השלישי – הנכדים!

יעקב יודע מה כוחו של סבא. עוד הרבה לפני שהוא עצמו הופך לסבא, יעקב כבר מבין את עוצמת ההשפעה של הדור המבוגר. בניו נולדים וגדלים בחרן, בביתו של לבן הארמי. למרות ההצלחה הכלכלית, למרות היציבות, יעקב מחליט לחזור לכנען. התורה מציגה את זה כציווי אלוקי – הגיע הזמן לחזור הביתה לא רק כדי לבסס את מקומו של יעקב בארץ שירש, אלא גם מתוך שיקול חינוכי עמוק: להרחיק את ילדיו של יעקב מהשפעתו של סבא לבן, ולהחזיר אותם למקום שבו נושמים את המסורת של אברהם ויצחק.

על יצחק כסבא התורה כמעט לא מספרת לנו דבר. אבל מפירוש הרש"ר הירש לפרשת תולדות ניתן ללמוד על הקשר העמוק שהיה בין יעקב לבין סבו אברהם – קשר של ערכים, של דרך ושל זהות. יעקב יודע מניסיון אישי: סבא הוא לא דמות שולית. לפעמים ההשפעה שלו חזקה אפילו יותר משל ההורים.

הקשר בין סבים לנכדים בנוי אחרת מהקשר הורים – ילדים. זה קשר  שמגיע עם אהבה ללא תנאי, בלי העומס של חינוך, גבולות ומשמעת. האהבה יותר מיידית, יותר מוחשית – לפעמים גם עם פינוקים. ודווקא מהמקום הזה ערכים נספגים עמוק.

איזה מין סבא היה יעקב?
מבין השורות אפשר לשער שהיה אכפת לו מאד מנכדיו. כשראובן רוצה להישבע בילדיו (נכדיו של יעקב) שהוא ידאג לבנימין, יעקב לא מסכים לכך, הרי מדובר בנכדים שלו! המדרש מספר לנו על הקשר שהיה ליעקב עם נכדתו סרח הבת של בנו אשר שהייתה מנגנת ושרה ליעקב. לפי המדרש האחים נעזרו בקשר המיוחד של יעקב עם נכדתו, כדי לבשר לו שיוסף חי (ספר הישר (מדרש), ספר בראשית, ויגש): "ובני יעקב הלכו ארצה כנען בשמחה ובטובה אל יעקב אביהם. ויבואו עד גבול הארץ. ויאמרו אל רעהו, "מה איש נעשה בדבר הזה לפני אבינו? כי אם נבוא פתאום ונגד לו הדבר, ויבהל מאוד מדברינו, ולא יאבה לשמוע אותנו. וילכו להם, עד קרבם אל בתיהם, וימצאו את שרח בת אשר אשר יוצאת לקראתם, והנערה טובה עד מאוד וחכמה ויודעת לנגן בכינור. ויקראו אליה ותבוא אליהם ותשק להם, ויקחוה, ויתנו לה כינור אחד לאמור, "בואי נא לפני אבינו וישבת לפניו, והך בכינור ודיברת ואמרת כדברים האלה לפניו”. ויצוו אותה ללכת אל ביתם, ותיקח הכינור ותמהר ותלך לפניהם ותשב אצל יעקב. ותיטיב הכינור ותנגן ותאמר בנועם דבריה, "יוסף דודי חי הוא וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ולא מת". ותוסף ותנגן ותדבר כדברים האלה, וישמע יעקב את דבריה ויערב לו. וישמע עוד בדברה פעמיים ושלש, ותבוא השמחה בלב יעקב מנועם דבריה והרי עליו רוח אלוקים וידע כי כל דבריה נכונה.

שיחה משפחתית: מצאו במדרש מרכיבים של הקשר בין הנכדה לסבא שקיימים גם בקשר שלכם עם הסבים והסבתות.
דוגמא: להראות לסבא מה למדנו לנגן בשיעור נגינה בכינור, והנכונות של סבא להקשיב "פעמיים ושלש".

לימוד משפחתי: "וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם" פירוש ספורנו: כדי שתדבק נפשו בהם ותחול עליהם ברכתו.
מה הקשר בין לפי הפירוש בין החיבוק והנשיקה לברכה שיברך יעקב את נכדיו?

ברכת הנכדים הופכת לברכת הבנים

ואז מגיע הרגע הדרמטי בפרשה: יעקב מברך את בניו של יוסף – מנשה ואפרים – ומקבל אותם כבניו שלו, כחלק משבטי ישראל. מנשה ואפרים הם נכדים ולא בנים, ונראה שהעלאת מעמדם למעמד בנים (שבטים בהמשך) ממשיך, במידה מסוימת, את ההעדפה של יוסף על פני אחיו. עם זאת נשים לב ללכך שדרוש מאמץ יתר כדי לוודא את המשכיותו של שבט יוסף במשפחת ישראל. מנשה ואפרים לא גדלו בכנען. הם גדלו במצרים ולא ברור עד כמה הם חשים שייכות למשפחת יעקב. אנחנו גם לא יודעים מה יוסף סיפר להם על ילדותו – ייתכן שהוא בחר שלא לספר על היחסים הקשים עם אחיו, כדי לא להעביר דוגמה של סכסוך ושנאה. כדי להבטיח שצאצאיו של יוסף ייטמעו באמת בתוך המשפחה, צריך מעשה מיוחד. ויעקב עושה אותו כסבא. הוא מחבק, מברך, מעניק זהות ושייכות. מנשה ואפרים, שנולדו לפני שנות הרעב, היו אז ילדים צעירים – אולי בני שבע עד תשע – גיל שבו סבא יכול להיות דמות משמעותית במיוחד.

יד ימין ויד שמאל / בכור וצעיר
וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר. (בראשית מ"ח, י"ג-י"ד)

כשיוסף מקרב את בניו אל אביו יש לו כוונה ברורה מאד. הוא רוצה שהבכור יקבל את הברכה החשובה יותר, והצעיר את הברכה הראויה לו. מבחינת יוסף זו הזדמנות לתקן את ההעדפת הבן הצעיר על פני הבכור כפי שהיתה בזמנם של יצחק וישמעאל, בזמן יעקב ועשיו ובזמן ילדותו, שהיה מועדף על פני אחריו הבוגרים. העדפה שגרמה לסכסוך בין האחים לאורך הדורות. והנה יעקב, שלכאורה לֹא יוּכַל לִרְאוֹת, שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו ושוב הברכה החשובה נוחתת על ראשו של הצעיר מבין הבנים.

לימוד משפחתי

1. נקרא את פירוש ה"כלי יקר" וננסה להבין את מעמד הברכות מנקודת המבט של יעקב ומנקודת המבט של יוסף:
"שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר". יש מקשים למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח"כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים, למה לא עשה זה קודם שברכם. אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל,והכבד מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת, ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן וירע בעיניו ויאמר לא כן אבי. ויש מקשים, וכי לא ראה שאביו שכל את ידיו בכוונה, ובודאי ידע את אשר עשה ולמה ירע בעיני יוסף, והיה לו לשאול לאביו על מה זה שכל ידיו, ונראה שיוסף חשב כי יעקב סבר יוסף לקח הבכור ביד ימין שלו ואפרים בשמאל שלו, ואז הבכור כנגד השמאל של יעקב ע"כ שכל ידיו כדי שיהיה הבכור בימין יעקב, לפיכך וירע בעיניו שהרי באמת לקח יוסף את אפרים בימינו.

2. מה הראב"ע מוסיף לנו על דרך קבלת ההחלטות של יעקב?
שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו – כאלו ידיו השכילו מה שהוא רוצה לעשות. כי מנשה הבכור – אע"פ שמנשה הוא הבכור.
שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו- כמו שֵכֶל , והטעם: חִיכֵּם; דרך חכמה מדרך הנבואה , כמו מְסַפֵּר שמספר.


וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה–יֻלְּדוּ, עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף (בראשית נ', כ"ג)

פירוש רד"ק: וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים – כמו 'בנים שלשים'; שראה לאפרים בני בניו , בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה – התוספת לענין מה שאמר יֻלְּדוּ , כי פרוש 'ילד': ענין 'התרבות והגידול'. בני בני אפרים לא יֻלְּדוּ על ברכי יוסף , אלא ראה אותם נולדים; אבל בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכיו , כלומר , שרבה וטפח (ע"פ איכה ב , כב) אותם על ברכיו.

יוסף זוכה להיות סבא וסבא-רבה בעצמו לצאצאים של אפרים ומנשה, ואף מעורב בגידול וחינוכם של בני הדור השלישי שלו. 

פרשת ויחי מזכירה לנו שהשרשרת הבין-דורית לא עוברת רק דרך הורים וילדים. יש לה חוליה נוספת, קריטית: הסבים והסבתות. לפעמים דווקא משם מגיעה ההשפעה העמוקה ביותר – מתוך אהבה פשוטה, נוכחות, וסיפור משפחתי שמועבר בלי כפייה.

יעקב מבין את זה – כסבא, וגם כמי שהיה נכד.

והשאלה שנשארת איתנו היא: איזו מורשת אנחנו מעבירים הלאה – ואיך אנחנו מאפשרים לקשר הבין-דורי להיות מקור של זהות, שייכות ונחת, לשני הצדדים.

       שבת שלום ושמחה מגילי והמשפחה
                                                               בסיום חומש בראשית חזק חזק ונתחזק!  

איור לרקמה: עינבל ויסמן

יוסף בוכה בפגישתו עם האחים
וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.                                    וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי.  (בראשית מה,א-ב)

   אח / אהרן בס

לָמָּה רַק כְּשֶׁכּוֹאֵב

 פִּתְאוֹם צוֹעֲקִים

        אָח

כבר מהפרשה הראשונה בתורה, פרשת "בראשית", אנו קוראים על המורכבות ביחסים של אחים. גם במשפחה של יעקב אבינו יש ענייני אחים- אחים מאב ומאם, אחים מאב, אחים ילדי השפחות ואחים ילדי האמהות. מי שיש לו אחים יודע כמה לא פשוט להיות אח או אחות. אחים יכולים להיות חברים ויכולים שונאים, יריבים, עוזרים ותומכים.

היחסים של יוסף ואחיו הגיעו לנקודה הקיצונית ביותר – האחים מנסים להרוג את יוסף, להיפטר ממנו, למכור אותו. יוסף מושלך לבור ונאבד ממשפחתו לשנים רבות. בתקופה הזו אין בכי. האחים לא בוכים, אפילו יוסף לא בוכה, הוא מתאפק.

כשיוסף והאחים נפגשים במצרים ידרשו כמה פגישות, עד שיוסף יתגלה לאחיו כאחיהם האובד.

פגישות אלו מעוררות את הבכי של יוסף. האחים לא בוכים. כשיוסף ובנימין נפגשים שניהם בוכים, ושאר האחים לא בוכים. בנימין ויוסף הם אחים מאב ומאם, ובנימין לא היה שותף לעוול שנעשה ליוסף, אין לו רגשות אשם כלפיו.

יוסף בוכה ובבכיו יש הרבה רגשות – הקלה, סליחה, השלמה, צער, כעס. אם נעיין בין השורות נראה שהאחים האחרים לא בוכים וגם לא מבקשים סליחה מיוסף. הם מבקשים שלא ינטור להם.

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "זה יגמר בבכי"? למה אי אפשר לסיים את המשחק לפני הבכי?

לפעמים המשחק, התחרות והקנאה מתערבבים ביחד. הבכי של הילדים-אחים מסמן את הגבול – את החלק של האחווה, הכיף, הצמיחה ההדדית, ומצד שני את הקנאה, התסכול והתחרות.

ילדים צעירים משחקים-רבים ובוכים, והרבה פעמים נראה שהבכי מסמן את סיום האינטראקציה. אבל זה לא נכון. הבכי מסמן את נקודת ההתפתחות ביחסים בין האחים, ומשם יש בחירה לכל אחד מהם איך להמשיך.

יוסף ואחיו נפגשים במצרים. כעת יוסף חזק מאחיו, לאן יתפתחו היחסים כעת?

ליד שולחן השבת נדבר על ההבדלים בין אחים לבין חברים. נזכר בפעמים שבכינו וננסה להבין למה בכינו, האם זה היה בכי של עלבון וכעס, או בכי של התרגשות, בכי של הקלה, של שמחה, או של חוסר אונים. ומה הרגשנו אחרי הבכי, ומה אנחנו מרגישים עכשיו.

יוסף בוכה בפגישתו עם יעקב אביו
נקרא את תיאור הפגישה של יוסף ואביו לאחר עשרים שנים שבהם הם לא התראו.
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד (בראשית מ"ו, כ"ט)

יש רגעים בין אנשים שהם גדושים ברגשות ומאד פרטיים – הרגע שהחתן והכלה רואים זה את זה לפני טקס הנישואין, המבט הראשון של הורים בילדם שנולד, רגע מפגש לאחר פרידה ארוכה (האם הצצתם לרגעי פגישתם של פדויי השבי עם משפחותיהם?).
הפרשה מאפשרת לנו השתתפות בפגישתם של יוסף ויעקב, אשר חשבנו שכבר לא יפגשו שוב לעולם. עוצמת הרגשות של הפגישה הלכה ונבנתה בפסוקים שקדמו לה – בבשורה ליעקב שיוסף חי: וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם ( בראשית מ"ה, כ"ו).
ושאלותיו החוזרות ונשנות של יוסף: הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם–הַעוֹדֶנּוּ, חָי. (בראשית מ"ג, כ"ז).

רש"י מפרש את הפסוק ומספר לנו איך נראתה הפגישה:
וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ – הוּא עַצְמוֹ אָסַר אֶת הַסּוּסִים לַמֶּרְכָּבָה, לְהִזְדָּרֵז לִכְבוֹד אָבִיו (מכילתא בשלח, פ"א; ב"ר נה,ח).

וַיֵּרָא אֵלָיו – יוֹסֵף נִרְאָה אֶל אָבִיו.

וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד – לְשׁוֹן הַרְבּוֹת בְּכִיָּה. וְכֵן: "כִּי לֹא עַל אִישׁ יָשִׂים עוֹד" (איוב לד,כג), לְשׁוֹן רִבּוּי הוּא, אֵינוֹ שָׂם עָלָיו עִלּוֹת נוֹסָפוֹת עַל חַטָּאָיו; אַף כָּאן, הִרְבָּה וְהוֹסִיף בִּבְכִי יוֹתֵר עַל הָרָגִיל. אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ (ראו דרך ארץ זוטא א); וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע.הפירוש של רש"י מדגיש חלקים חשובים בפגישה:
1. כיבוד ההורים של יוסף והרצון החזק שלו להיפגש עם אביו. הוא מכין את מרכבתו בעצמו, עבודה שנחשבת פחותה ולא ראויה לאדם במעמדו.
הוא נסמך על פירוש  בראשית רבה (נ"ה, ח'): "אהבה מקלקלת את השורה, שנאמר: "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו" – וכי לא היה ליוסף כמה עבדים? …שנאה מקלקלת את השורה דכתיב: "ויאסור את רכבו" (שמות יד) – ולא היה לו כמה עבדים?"
2. וַיֵּרָא אֵלָיו – יוֹסֵף נִרְאָה אֶל אָבִיו – הראיה היא חלק חשוב בהבנה של גודל המעמד. כל זמן שיוסף ויעקב לא מתראים ישנה אי וודאות.
להבדיל לאחר יציאת מצרים כתוב (שמות  י"ד, ל'): וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. בני ישראל יכולים להיות בני חורין משיעבוד מצרים, רק כשהם רואים במו עיניהם את המשעבד מת.
3. הכי – מי בכה? לפי רש"י יוסף בוכה ויעקב לא בוכה. בזמן שיוסף בוכה יעקב אומר את תפילת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו', ד').

שיחה משפחתית – מה אתם מבינים מהפירוש של רש"י? מדוע לדעתכם יעקב מתפלל ולא בוכה?

פירוש הג"ן לדברי רש"י: אֲבָל יַעֲקֹב לֹא נָפַל עַל צַוְּארֵי יוֹסֵף וְלֹא נְשָׁקוֹ (ראו דרך ארץ זוטא א); וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה קוֹרֵא אֶת שְׁמַע

הבכי הראשון בתורה הוא בכיה של הגר: וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ (בראשית כ"א, ט"ז). כשהגר וישמעאל נמצאים במדבר ואוזלים להם המים, הגר מתייאשת, משליכה את ישמעאל ומתרחקת ממנו כך שלא תוכל לראות אותו ובוכה. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן-הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם.
הבכי הראשון הוא בכי של ייאוש. אמא שמתייאשת, שמשליכה את הבן שלה (אפשר להשוות עם ההשלכה של האחים את יוסף לבור בלימוד מפרשת וישב) כשהוא עדיין בחיים ומרוכזת בה וַתֵּשֶׁב לָהּ ובקושי שלה עד כדי כך שהיא לא מתפקדת כאמא ברגעים הקשים שבהם בנה זקוק לה.
הבכי של הגר הוא בכי המצוקה שלה עצמה.

כשיעקב פוגש את יוסף הוא עושה את מה שהגר היתה צריכה לעשות – להתפלל!
הרש"ר הירש כותב "יעקב כבר כילה לבכות…האבל שלט בכל חייו  הנפשיים".
עוצמת הפגישה עם הבן החי, לאחר שהתאבל עליו (התייאש ממנו) כל השנים היתה כל כך חזקה, שיעקב "בורח" מהרגשות אל התפילה, אל ההודיה לקב"ה וההכרה בכך שקרה לו משהו גדול מלהכיל. במילים של ימינו נאמר שיעקב המום.
יעקב הוא ישראל, הוא אבא של יוסף ושל כל האחים, אם יוסף חי, מה זה אומר על מה שהאחים סיפרו לו, מה זה אומר על ההתנהלות שלו בעשרים השנים האחרות, מה ה' רוצה ממנו במצב המורכב הזה?
קריאת שמע ישראל היא קריאת מצוקה, פליאה ואמונה גם יחד במצב מורכב כל כך.
יעקב זוכר את חלומותיו של יוסף שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר (בראשית ל"ז, י"א) והנה הם מתגשמים.

בשונה מהגר שבכיה נבע מכך שהיתה מרוכזת בצערה האישי, יעקב ההורה מרוכז בבנו, הוא מאפשר לו לבכות (הוא בוודאי יבכה בעצמו אחר כך) ובאומרו "שמע" משלים את הרגשות העזים שמבטא הבכי בקריאה האמונית החזקה ביותר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.

שבת שלום ושמחה, מגילי והמשפחה

                                             פרשת מקץ / כתיבה: גילי כ"ץ   איור: עינבל ויסמן

פרשת השבוע מתחילה בכך שפרעה מלך מצרים חולם חלומות ומחפש אדם שיפרש לו אותם. לאחר שנועץ בכל יועציו ונואש מהם, מציע שר המשקים לשאול את יוסף, עבד מארץ העברים שנזרק לבור הכלא לפני שנתיים, אשר פתר את חלומו נכון לפני שנתיים. לנו, שמכירים את ייחוסו ויכולותיו של יוסף זה נשמע רעיון הגיוני, מצד פרעה, זה רעיון נועז ואולי נואש. הרי לנו הדגמה חיה ממש של יכולתו של הקב"ה לשנות את גורלו של האדם מקצה לקצה, ובפרשה זו פרעה הוא שליח ללמד אותנו שאין יאוש בעולם כלל.
את המהפך במעמדו של יוסף מסכם פירוש השם שמואל: "ונראה לפרש מפני ששפלותו היתה בדיוטא התחתונה והיה נכנע מאד, זה גרם לו לעלות לגדולה כל כך, ועומק רום לפי עומק תחת".

יוסף פותר את חלומו של פרעה, ומתמנה ל"מַּשְׁבִּיר", לאחראי המזון של כל ארץ מצרים. כשיגיעו שנות הרעב, הוא יפקח על חלוקת המזון. ההיערכות של מצרים לשנות הרעב הופכת אותה למעצמה, כיוון שהמזון לא ינתן בחינם אלא תמורת הכסף, האדמות ובהמשך שיעבוד של העם לפרעה.

גם בכנען יש רעב ויעקב שולח את בניו להביא אוכל ממצרים. עשרת בניו של יעקב יורדים למצרים. בנימין נשאר עם יעקב בכנען. יעקב נאחז בבנימין לאחר שאיבד את אשתו רחל ואת בנו יוסף. כשהבנים מגיעים למצרים ופוגשים את יוסף הוא מזהה אותם, והם לא מזהים אותו. אני מציעה לקרוא את הפרשה בחומש ממש, היא מרגשת ומותחת. יוסף מאשים את אחיו שהם מרגלים. הוא מאלץ אותם לספר שיש להם עוד שני אחים, שאחד מהם מת והשני נשאר עם אביהם בכנען. כדי ללחוץ עליהם להביא את בנימין הוא אוסר אותם למשך שלושה ימים, ואז משחרר את כולם מלבד שמעון (זוכרים למה? קראו בפרשה הקודמת) ושולח אותם לכנען עם מזון, תוך שהוא מבטיח שאם יביאו את בנימין ישחרר את שמעון.

הלימוד שלנו מתחיל בנקודה הזו – עשרה בנים יצאו מכנען למצרים והנה חוזרים תשעה. על תשעת הבנים לספר ליעקב מה קרה להם – האם הפעם יגידו את האמת? יעקב כועס על בניו לָמָה הֲרֵעֹתֶם, לִי–לְהַגִּיד לָאִישׁ, הַעוֹד לָכֶם אָח (בראשית מ"ג, ו'). האחים מסבירים לאביהם שהָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ גרם להם לדבר בכנות ובפירוט. למשך תקופה ארוכה יעקב ומשפחתו ניזונים ממה שהביאו האחים ובכל הזמן הזה שמעון נמצא אסור במצרים!
מסכת חייהם של בני יעקב השתבשה בגלל העדפתו של יעקב את יוסף על פני אחיו והקנאה והשנאה שהם רחשו לו, אף כעת ההעדפה קיימת – שמעון כלוא במצרים, כיוון שיעקב לא נותן לבנימין ללכת עם אחיו אל הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ ולהוכיח שהם דוברי אמת. האם האחים ילמדו מזה משהו על עצמם, האם הם ישנאו את בנימין בשל כך?
המזון אוזל והרעב מכביד והאחים משכנעים את יעקב שירשה להם לקחת את בנימין אל הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ. יעקב מסכים לאחר שיהודה ערב לחזרתו לכנען בשלום.

יעקב מנחה את בניו לקחת מנחה לשליט מצרים:
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם-כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ–קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים. (בראשית מ"ג, י"א)

שיחה משפחתית:
1. נשים לב שבשונה מהכינוי הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ, מעתה הם מכנים אותו רק "הָאִישׁ". מדוע זה כך, לדעתכם?

2. מה אתם הייתם שולחים כמנחה לשליט מצרים, מה מביאים לאדם שיש לו הכל, שבעיניו אתם רוצים למצוא חן, על מנת שיסכים למכור לכם מזון וישחרר את אחיכם ממאסר?

מה כוללת המנחה שיעקב שולח? מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים – מה מהמרכיבים אתם מזהים?
הפרשנים מנסים לזהות את מרכיבי המנחה, ומזכירים לנו שכבר נתקלנו בחלק מהם בפרשה הקודמת: וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט–הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה (בראשית ל"ז, כ"ה). נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט- הם חלקי צמחים כגון שרף, ואולי בשמים מבוססים על תוצרי צמחים, ואולי שמני מרפא שהוכנו מהצמחים הללו.
יעקב מנחה את האחים לכלול במנחה גם דבש. למה דבש? אנו מכירים אימרה על ההשפעה של דבש עם בשמי הקטורת: וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ (כריתות ו', ע"א).
בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים – הבָּטְנִים הם פיסטוקים או פרי אחר של אלה שהיתה בכנען באותה התקופה, ושקדים – כמו שאנו מכירים היום.

3. נשים לב שיעקב מנחה את האחים להביא אתם מְעַט מהדברים: מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט. האם זה מכובד להביא מְעַט? מה דעתכם? העזרו בפירוש הבא.
פירוש ספורנו: "אבל כאשר יובילוה לנדיב אשר כסף לא יחשוב ראוי שתהיה מעט אבל תהיה דבר נבחר מדברים הנמצאים על המעט והם בהיכלי מלך".

4. קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם
מרכיב נוסף של המנחה שמביאים בני יעקב לשליט מצרים מכונה "זִּמְרַת הָאָרֶץ". הכינוי "זִּמְרַת" הוא מיוחד, וניתן לפירוש בכמה אופנים.
רש"י: מִזִּמְרַת הָאָרֶץ – כְּתַרְגּוּמוֹ :"מִדִּמְשַׁבַּח בְּאַרְעָא", שֶׁהַכֹּל מְזַמְּרִים עָלָיו כְּשֶׁהוּא בָּא לָעוֹלָם (בראשית רבה צא,יא) – כלומר דברים שאנשים משבחים (מְזַמְּרִים) אותם. הפירוש הזה מתאים לכך שיעקב שולח בשמים יקרים או שמני מרפא, דברים מיוחדים ומשובחים.

ר' נחמן מברסלב נותן פירוש שונה:
דַּע, כִּי יַעֲקב אָבִינוּ, כְּשֶׁשָּׁלַח אֶת בָּנָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לְיוֹסֵף שָׁלַח עִמָּהֶם נִגּוּן שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל…כִּי הַמָּזוֹן נִמְשָׁך עַל יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ"ל וְעַל כֵּן יַעֲקב אָבִינוּ אַף שֶׁלּא הָיָה יוֹדֵעַ אָז שֶׁהוּא יוֹסֵף רַק כְּפִי מַה שֶּׁסִּפְּרוּ לוֹ הַשְּׁבָטִים הַנְהָגוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף שָׁלַח לוֹ נִגּוּן הַשַּׁיָּך לְשַׂר כְּמוֹתוֹ כְּפִי מַה שֶּׁשָּׁמַע מִבָּנָיו דְּרָכָיו וְהַנְהָגוֹתָיו כִּי יַעֲקב רָצָה לִפְעל אֶצְלוֹ עַל יְדֵי הַנִּגּוּן מַה שֶּׁהָיָה צָרִיך עַל כֵּן שָׁלַח לוֹ אוֹתוֹ הַנִּגּוּן שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ שֶׁאָמַר לְבָנָיו: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם". (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ג).

ר' נחמן מתבונן במילה "זִּמְרַת" ורואה בה את המילה "זֶמֶר" – ניגון, הלחן שבשיר. מהו הַנִּגּוּן שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לדעתכם?

הסבר נוסף : המילה זִּמְרַת מזכירה גם את המילה "זמורה" ואת המילה "לזמור". לזמור זו מלאכת הגיזום בכרם ענבים. הזמורות הן הענפים של הגפן שקוצצו, על מנת שיהיו חזקים, ועליהם יצמחו אשכולות הענבים, עסיסיים וגדולים. ההחלטה איזה ענפים לזמור ועד כמה לקצץ היא החלטה שלוקחת בחשבון את העבר של הגידול (מה הענף הניב בעבר) ואת העתיד  – כיצד אני מתכננת שהצמח יגדל. לגבי שאר העצים מלאכת זו נקראת "לגזום", בגפן, כיוון שזו מלאכה שדורשת עדינות, נחישות ודיוק יש לה שם משלה – "לזמור". כמו שהלחן של שיר הוא המאפיין הייחודי שלו.

אולי יעקב שולח לשליט מצרים זמורות של גפן מארץ ישראל, ייחורים, שיוכל לטעת אותן במצרים, זה גם משהו יקר ערך, שגם קושר בין משפחת יעקב לשליט מצרים.
כִּי יַעֲקב רָצָה לִפְעל אֶצְלוֹ עַל יְדֵי הַנִּגּוּן מַה שֶּׁהָיָה צָרִיך איזה מסר מעביר יעקב, לדעתכם? מזכירה שמבחינת יעקב ומשפחתו הם שולחים מנחה לאדם שאחראי על מחסני המזון של מצרים.
לסיכום, בני יעקב מגיעים למצרים עם מנחה הכוללת: בשמים/שמנים איכותיים, שקדים ובטנים, זמורות גפן משובחת וניגון (ידע ייחודי ומסר רוחני). מה תהיה ההשפעה של הדברים על שליט מצרים?

האחים מוזמנים לארוחת צהרים בביתו של שליט מצרים (יוסף).
הם מביאים אתם את המנחה וַיָּכִינוּ, אֶת-הַמִּנְחָה, עַד-בּוֹא יוֹסֵף, בַּצָּהֳרָיִם (בראשית מ"ג, כ"ה)
רלב"ג : ויכינו את המנחה – שמוה בכלים נאים, וסדרוה באופן היותר שלם שיוכלו.

נתבונן בחוויה של יוסף:
הוא פוגש את בנימין, ובנימין לא מזהה אותו. הוא מזמין את האחים לסעודה, אבל לא אוכל יחד אתם, כדי שלא יחשדו בזהות שהוא מציג כמשנה למלך מצרים וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם–כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת-הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם. (בראשית מ"ג, ל"ב)
שיחה משפחתית: יוסף עדיין בוחן את האחים לראות איך הם מתנהגים, האם השתנו, האם הם מתיחסים יפה לבנימין, האם הוא רוצה לחזור להיות חלק מהמשפחה. כיוון שאנחנו יודעים את סוף הסיפור – שיוסף מתגלה לאחיו, זה נראה לנו מובן מאליו שהוא ירצה להתגלות לפניהם. אך אם ננסה לדמיין שאנחנו לא יודעים כיצד הסיפור התפתח, האם זה באמת מובן מאליו?
נקרא את הפסוקים של המפגש המחודש בבוקר בפרק מ"ג פסוקים ט"ז-כ"ד ונראה שהתנהגותו של יוסף עניינית ואף מנוכרת מעט.
כשהאחים מגיעים למפגש הצהרים, על פי הזמנתו של יוסף הם מביאים אתם את המנחה.

יוסף מקבל:  בשמים/שמנים שריחם מזכיר לו את ארץ כנען, מאכלים המזכירים לו את בית ילדותו וניגון של ארץ ישראל.
וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה, וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר-בְּיָדָם הַבָּיְתָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, אָרְצָה.
נקרא את פסוקים כ"ז-ל"ד המתארים את המפגש, ונראה את עושר הרגשות הצפים ועולים בקרבו של יוסף כלפי אחיו.
מה ההבדל בין מפגש הבוקר למפגש הצהרים?
המנחה.
זוכרים שאי אפשר לעמוד בפני ריח הקטורת? חוש הריח הוא חוש חזק מאד, הוא מחבר אותנו מיידית לזכרונות שלנו, וגורם להתרגשות.
רגשותיו של יוסף משתנים והוא כבר אינו מנוכר לאחיו. הוא יעמיד אותם במבחן הגביע, לראות כיצד ינהגו בבנימין. יוסף עדין לא יגלה לאחיו את זהותו, אבל הגישה שלו השתנתה. הוא לא ישאר רק משנה למלך מצרים, הוא יאחז גם בזהותו כבן יעקב. זה לא מובן מאליו.
המהפך בסיפור יוסף ואחיו מתחיל בַּצָּהֳרָיִם (בראשית מ"ג, כ"ה) – הוא העת שהשמש נראה בו בחצי השמים , והוא מעט קודם חצי היום עד מעט אחר חצי היום. ולזה נקרא בלשון מורה על שְנַיִם , כי קצתו מזוהר הבֹקר וקצתו מזוהר הערב (רלב"ג), בזמן שיא האור.
אולי זה מרמז על התקוה הכרוכה בימי החנוכה שבהם אנו מוסיפים אור בימי החשיכה. את פרשת מקץ תמיד קוראים בשבת של חנוכה.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם

האם חלומו של יוסף התגשם? עדיין לא.
אמנם האחים משתחווים לו, אבל הם לא יודעים שהוא יוסף, מבחינתם הוא שליט מצרים. הסיפור של יוסף ואחיו לא מסתיים בפרשה הזו. נצטרך להתאזר בסבלנות לשבוע הבא.


שבת שלום וחנוכה מאיר ושמח מגילי והמשפחה

 פרשת וישב/ כתיבה: גילי כ"ץ   איור: עינבל ויסמן

בפרשת "וישב" אנו קוראים על יוסף ואחיו ועל קנאת אחים. אחים שמקנאים מופיעים כבר מפרשת בראשית – קין והבל, ואחר כך יצחק וישמעאל (אולי גם בין אברם ונחור היתה קנאה?) , יעקב ועשו, וכשיש הרבה בנים יש גם הרבה קנאה. כל מי שיש לו יותר מילד אחד מכיר את "יריבות בין אחים", את מריבות הקנאה, את העקיצות, ההיעלבויות. כמה רחוק אפשר ללכת? אז מסתבר שבניו של יעקב הלכו רחוק עם רגשות הקנאה, שהפכו לשנאה כלפי יוסף, הבן של רחל, האשה האהובה.

יוסף מספר את חלומותיו אולי בתמימות אולי בהתרסה (הרי כמעט כל אח צעיר חולם לעקוף את אחיו הגדולים…), ומסתכסך עם אחיו עד שהם רוצים להרוג אותו ממש.

קריאת הסיפור (בתיווך מתאים) לילדים נותנת מקום לרגשות שיש להם לפעמים כלפי אחיהם. אני חושבת שיש רגע שכמעט כל ילד מביע משאלה שהאחים שלו ייעלמו בדרך פלא, והוא יוותר בן יחיד.

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. (בראשית ל"ז, י"ח-כ"ד)
וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא.
וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.
וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו.
וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.
וַיִּקָּחֻהוּ–וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.

במקום להרוג אותו, אחיו של יוסף משליכים אותו לבור. אולי ראוי להתעכב רגע על המילה "להשליך". אנו משליכים דברים שאין בהם צורך, על כן מתחנן מחבר תהילים (ע"א, ט') "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה, כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי". כשהאחים משליכים את יוסף, אנו מבינים שמבחינתם אין שום תועלת באח הזה, שהם אינם מרגישים קשורים ליוסף בכלל.

ליעקב, לעומת זאת, יוסף חסר מאד, והוא לא מפסיק להתאבל עליו.
פירוש השפת אמת מתייחס לכך –  וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. "מכל מקום, למה סיבבו כן? אפשר, כי היה זה לטובתו, כי היה לו צער יותר אם היה יודע כי נמכר למצרים למקום ערוה וטומאה".
הקב"ה היה יכול להתגלות ליעקב בחלום ולגלות לו שיוסף לא מת, שיוסף לא נטרף, שהוא נמכר לעבד במצרים. אבל, אומר השפת אמת, האמת הזו, שהבן שלך נמצא איפשהו, ואתה לא יודע איך, אם בכלל תוכל למצוא אותו, היא קשה ואיומה יותר מידיעה וודאית (גם אם שקרית) שהבן מת. איך היה יעקב מגיב כשהיה מבין את התנכלותם של האחים ליוסף, הרי הם בניו? לבו היה נקרע. אומר השפת אמת, שזה כאב גדול מידי לאבינו יעקב, ולכן עד יום מותו אף אחד לא מגלה מה עשו האחים ליוסף. (שפת אמת לפרשה תרל"ו).

האחים משליכים את יוסף לבור. מה הם ציפו שיקרה לו בבור?  האח הבכור ראובן קיווה לחלץ את יוסף מהבור ולהציל אותו, אך יוסף נמכר לפני שהוא הספיק לעשות זאת. יוסף נמכר למדינים ולישמעאלים ובהמשך יגיע למצרים. האחים מרמים את אביהם יעקב עם כתונת מוכתמת בדם שגורמת לו לחשוב שיוסף מת. גם ראובן חושב שיוסף מת. הוא לא היה כאשר מכרו את יוסף, הוא רק יודע שיוסף איננו.
לראובן היתה כוונה טובה, שרק הוא יודע עליה – להציל את יוסף מהבור. אבל הוא לא הספיק.
ליהודה היה רעיון – במקום לרצוח את יוסף – למכור אותו לישמעאלים. אולי יהודה קיווה שבינתיים האחים ירגעו מכעסם הרב והמכירה לא תתממש כלל. אולי יהודה קיווה להרוויח זמן עד שראובן יחזור, ואז היה מנסה להציל אותו יחד אתו.
ועכשיו ליהודה וראובן והאחים יש סוד – יוסף לא מת, הוא נמכר.
כל האחים שומרים סוד מפני אבא שלהם.

שאלה: כמה אנשים יכולים לשמור סוד יחד, לדעתכם?
תשובה: בקושי שניים. אז איך הצליחו האחים לשמור על הסוד מפני אביהם? המדרש בפרקי אליעזר "אמרו נשים חרם בינינו שאין אחד ממנו מגיד הדבר ליעקב אבינו". האחים נשבעים זה לזה שלא יגלו מה קרה. חרם הוא שבועה מאד חזקה, שמי שמפר אותה מוציאים אותו מהכלל, מהחבורה, מהחבר'ה. אנחנו לומדים מהפרשה שלחבורה יכול להיות כוח חזק מאד לעשות רע, תארו לכם איזה כוח מופלא יש לחבורה שחבריה מחליטים לעשות טוב.
נתבונן בחבורת האחים:
ראובן – לא רצה להזיק ליוסף.
יהודה – גם לא רצה להזיק ליוסף.
שמעון ולוי – שני אחים עם עבר של אלימות קשה. לוי אולי יותר מתלווה לשמעון היוזם.
זבולון ויששכר – כנראה נוטים אחרי האחים הגדולים
גד, אשר, דן ונפתלי, בני זלפה ובלהה – אנחנו לא יודעים מה הם רצו. אנחנו יודעים שהם כעסו על יוסף,כי הוא הלשין עליהם ליעקב. כנראה נוטים אחרי האחים הגדולים בני לאה.

לא כולם נגד יוסף!
ממדרש שיופיע בהמשך החומש נלמד שיוסף, כשהוא משנה למלך מצרים, כולא את שמעון בבית הסוהר, כיוון שהוא זה שזרק אותו לבור בפועל.
שני אחים לא רוצים להרוג את יוסף, ששה אחים לא בטוחים מה לעשות, רק מאד מאד כועסים. יש אחד – שמעון, אולי יחד עם לוי שרוצה מאד להתנכל ליוסף.
מכירים את "כולם החליטו ש…הולכים לקניון / נפגשים בארבע בגינה"? מי זה "כולם"? אחד אומר, ועוד אחד מצטרף, ועוד כמה שותקים בהסכמה, והופ! הנה "כולם".

משחק האילו – בואו נדמיין מה היה קורה אם ראובן / יהודה / אחד האחים האחרים היה אומר "זה לא בסדר לפגוע ככה ביוסף, בכל זאת, מדובר באח שלנו"? לפעמים מספיק אחד שאומר בקול את המחשבה שלו, ואז מצטרפים אליו אחרים. למי יש אומץ להיות הראשון שמתנגד ל"כולם"?

אנחנו רואים מהפרשה כמה זה קשה. ראובן אמר! וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם–הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ: והאחים באמת הקשיבו לו. חבל שלא היה לו אומץ לשתף עוד אח, אולי את יהודה, בתוכנית שלו לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו. נלמד מזה שמול עוולה חשוב לדבר ולא לשתוק, יש סיכוי שנמצא בעלי ברית שיעזרו לנו.
זו הזדמנות לשיחה משפחתית על הדרה חברתית וחרם.

לימוד משפחתי: " וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם" .
פירוש רש"י: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "וְהַבּוֹר רֵק", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵין בּוֹ מָיִם"? מַיִם אֵין בּוֹ, אֲבָל נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים יֵשׁ בּוֹ (שבת כ"ב ע"א).
יוסף מושלך לבור ריק ממים. אם הבור היה מלא במים, יוסף היה טובע, והאחים היו רוצחים אותו ממש, אבל נראה להם שאם "רק" ישליכו אותו לבור, אז זה לא להרוג אותו ממש. זו היתה עצתו של ראובן שהתכוון לבוא ולהוציא את יוסף מהבור ולהציל אותו.
קראו את רש"י – כיצד אתם מבינים את הסכנות שיש בבור עבור יוסף? קראו בפרקי אבות פרק ה' משנה ה'.

יוסף ואשת פוטיפר.

הגענו לסיפור שגם אותו צריך לספר לילדים, וצריך לחשוב איך לספר אותו כך שהם יבינו בהתאם לגילם (דגש לגבולות הגוף). עם מתבגרים זו הזדמנות לדבר על יצרים, תשוקות, פיתויים ובדידות.

אשת פוטיפר מדברת אל יוסף: וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. (בראשית ל"ט, ז').
יוסף עונה – אפשר לשמוע בדבריו את שיקול הדעת שלו, שגורם לו "להתקרר" ולגלות את הרצון הטהור שלו שמוביל אותו לנוס ממקום הסכנה. ואפשר לשמוע גם את קולו של היצר הרע המפתה:

איך נשמע פיתוי?

וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: (בסוגריים – קולו של היצר הרע לוחש באוזניו של יוסף):
הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת;  (אף אחד לא ידע אם תעשה את מה שהיא מבקשת)
וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. –  (אולי אדונך התכוון שתעשה גם את מה שאשתו מבקשת)
אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי,  – (מי יחשוד ומי יתפוס אותך, אתה הרי ממונה על כל שאר העובדים)
וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; – (אבל אם את "לא חושכת את עצמך ממני", אז זה כנראה בסדר.)
וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת,- ("הרעה הגדולה" זה עניין תרבותי, כנראה ככה מקובל במצרים)
וְחָטָאתִי, (אם תתפס זה חטא, אם לא – אז מה זה משנה, למי אתה מזיק?)
לֵאלֹהִים. – (איזה אלוהים? האלוהים, שנתן שישליכו אותך לבור וימכרו אותך לעבד במצרים? כנראה לא באמת אכפת לו ממך ומהחטאים שלך. אתה לבד כאן, חביבי)

וַיְמָאֵן – היה מספיק שיוסף יגיד "לא!". אבל קשה לומר "לא", וכשמתחילים ההסברים, מגיעים בעקבותיהם צידוקים ותירוצים, ואכן אשת פוטיפר מפרשת את המלל הרב של יוסף כהתלבטות ועושה מעשה:
וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי;

יוסף נמצא בצומת החלטות קריטית וכעת כבר אין מקום למילים אלא למעשה וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. (בראשית ל"ט, י"ב)
ברגע האמת , ברגע שיוסף חייב להכריע – הוא נס, לא מדבר, הוא לא מסביר, הוא פשוט בורח, וזה משהו שאנו לומדים ממנו.

יוסף מגלה שהוא נמצא במקום שאין שום בו דבר שיתמוך בו, שאין לו ממי ללמוד, שאין מי שיציל אותו – במקום שאין בו איש לסמוך עליו:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת (ל"ט, י"א)

כמה מאות שנים אחר כך ילמד אותנו הלל הזקן את הכלל:

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: (פרקי אבות פרק א' משנה ה')

במקום שאין אנשים – כל אחד מחוייב להשתדל להיות איש, לעשות את הדבר הנכון, להתעלות מעל המקום והזמן.

על כן נאמר על יוסף  וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ.

לחובבי הבקיאות בתנ"ך אני מציעה לחפש עוד מופעים שבהם "אין איש" בתנ"ך (רמזים: משה, פילגש בגבעה, שאול).

עם הילדים נוכל לשוחח על הכוחות הפנימיים של כל אחד מאתנו שמחזקים אותו להיות נאמן לאמת הפנימית שלו – ועל מצבים בהם אנו משתדלים "להיות איש" במקום שאין אנשים.

שבת שלום מגילי והמשפחה